כשמדברים על העולם, למעשה מתכוונים לכך, שכדור הארץ ביחס ליקום, הוא חלקיק קטן ביותר. אבל בשבילנו, בני האדם, הוא גדול, ואף גדול ביותר. לפני שגילו שכדור הארץ הוא עגול, היה נדמה לאדם שהוא אין סופי, כמו היקום היום. עם הזמן התברר שהוא חלקיק מיקום אין סופי. עם התפתחות הטכנולוגיה ואמצעי התקשורת, המרחקים קטנו, והזמנים התקצרו, ונשדמה שבכלל העולם הצטמק.

הייתי נער שנולד וגדל בבולגריה, וזכור לי שהטלפון היחידי בשכונה שלנו היה בבית מרקחת, ממש כמו בספרו של עמוס עוז "על אהבה וחושך" בספרו על ראשית קום המדינה. בטלפון שלנו בבית המרקחת ניתן היה להשתמש רק להזמנת רופא במקרה חירום. כיום אנו דור מאושר שזכה לחיות עם טלפון בכיס, ואפשרות לדבר ולראות בו זמנית את נכדי שלומד בבוסטון בארצות הברית. אכן העולם כחלק מחיי היומיום שלנו הוא לפרקים קטן.

במהלך החיים כל אחד נתקל במקרה או יותר שגורם לו להגיד "איזה עולם קטן". אני רוצה לספר על מספר מיקרים שקרו לי בדרך לעלייתי ארצה. סיפור אישי, שהוא חלק מסיפורם של בני דורי.

בנובמבר שנת 1944, עליתי ארצה ברכבת, עם קבוצת נערים מבולגריה, במסגרת עליית הנוער. בתחנה הראשונה באיסטנבול נשארנו שלושה ימים, ואני רציתי להודיע לאחי הבכור חיים שאני בדרכי לארץ. פניתי למשרדי הסוכנות ושם הפקיד שואל אותי: "איפה בארץ נמצא אחיך?" ואני השבתי "קיבוץ גניגר". תוך שהוא מושך ארנק מכיסו ואומר לי "רגע אחד" ...הוא שולף תמונה מתוך הארנק ושואל: " מי בתמונה כאן אחיך?" מופתע הצבעתי על אחי. הוא חייך לעברי ואמר: "אהה...אז אתה האח של חיים?! - אין לך מה לדאוג, אני אודיע לו שאתה בדרך". מפליא כמה העולם קטן!

המשכנו במסענו דרך סוריה והגענו לבירות שבלבנון. התאכסנו במלון קטן. באולם הקבלה הסתובבו אנשים רבים. פתאופ הבחנתי בחייל עם מדי הצבא הבריטי, שזיהיתי כבן עירי מבולגריה.פניתי איליו בשמו ונוצר בינינו קשר. בעודנו שוהים בבירות ומחשבות על בני משפחתי מתרוצצות במוחי, נזכרתי שסבתי סיפרה על אחותה המתגוררת בבירות. לא ידעתי מה שמה המלא, זכרתי את שמה הפרטי בלבד ופרט נוסף שאחד מבני המשפחה הוא עורך דין. החייל, בן עירי, שהיה קצת יותר מעורה ממני בהלכות העיר עזר לי ופנה לתושב מקומי לנסות ולאתר את הדודה עם מעט הפרטים שהיו באמתחתי. האיש נענה לבקשתי ולא יצא זמן רב ומגיע זקנצ'יק, אותו דוד שלא הכרתי, ולקח אותי אל ביתם. סיפרתי לדודה מי אני, והיא התרגשה מאוד, ודרשה בשלום המשפחה. נפרדנו בתקווה שעוד נתראה יום אחד, ואכן נפגשנו כעבור מספר שנים בארץ...מפליא כמה העולם קטן!

כעבור 60 שנה אשתי חמדה ואני התגוררנו כבר בחיפה. ארחנו קבוצת חברים של אחי הבכור. ישבנו לאכול במסעדה בולגרית, הידועה במאכליה הביתיים. תוך ישיבה בצוותא והעלאת זיכרונות, נזכרתי בפגישתי עם החייל שפגשתי בבירות וסיפרתי על המקרה שהוביל אותי למצוא את הדודה. אחד החברים שאל אותי אם הייתי רוצה לפגוש את החייל מבירות. "כמובן" עניתי. "הבט שמאלה ותראה אותו לידך", אמר לי החבר.
כן, כן, גם הוא ישב איתנו סביב השולחן באותה ארוחה, ונזכר במקרה. ההתרגשות שלי הייתה גדולה - וחשבתי שוב מפליא כמה העולם קטן!

סיפורו המרגש של שמואל דרורי דייר מגדלי אלישע הופיע ב"קול המגדל"רבעון הבית שיצא לקראת ראש השנה.