פריחת הדובדבן - סרטה של דוריס דוריי

למה אני שבה וחוזרת ליפן? זהו הסרט השלישי שצילמתי לפחות חלקו ביפן. עברו כבר למעלה מ- 20 שנים מאז הביקור הראשון שלי ביפן. הגעתי עם הסרט הראשון שביימתי לפסטיבל טוקיו. הייתה לי הרגשה שנכנסתי לתוך חלום. בערב הראשון שלי בטוקיו אחרי טיסה של כמעט 24 שעות, הסתובבתי ברחובות העיר כשחושי מעורפלים. הלחות הייתה כמעט טרופית, השלטים ביפנית היו מוארים על המוניות ועל הבתים ונחילי אדם לבושים בחליפות כהות נראו כאילו הם שוחים לעברי ולידי כמו להקת דגים ענקית. ישבתי בבתי הקולנוע אבל מה שבאמת רציתי זה לגלות את המדינה הזרה הזו. ביקשתי מאחד האנשים בפסטיבל שיכין לי שלט עם השם טוקיו ביפנית ויצאתי אל תחנת הרכבת 'שיבויה' ולקחתי את הרכבת ל'לקאמקורה'.
לאחר נסיעה קצרה הסתובבתי בין מקדשים ויערות במבוק. הייתי מוקסמת, הייתי בטוחה שמצאתי את גן-עדן. לא יכולתי לקרוא אף שלט או סימן, ובודאי שלא לדבר או להבין ולו מלה אחת. אבל באופן מוזר זה שימח אותי במיוחד. הרגשתי בלתי נראית למרות שאני בלונדינית וגבוהה ולבשתי מעיל גשם צהוב בהיר. רק 10 שנים אחר כך חזרתי ליפן מלווה בבתי הקטנה. התעקשתי להתאכסן במעין בד אנד ברקפסט יפני, עם אמבטיה משותפת והייתי מאושרת. צלצלתי לבעלי מתא טלפון ורוד ואמרתי לו כמה הוא חסר לי וכמה חסרה לי כל משפחתי.
אחרי שחזרתי לגרמניה צפיתי שוב בסרטיו של יאסוז'ירו אוזו. כשצפיתי בהם בבית ספר לקולנוע חשבתי שהם איטיים מדי, הייתי צעירה וחסרת סבלנות, עכשיו אני מבינה את הדברים אחרת לגמרי. אוזו סיפר ספורים על משפחה. לאחר מותו של בעלי שהיה הצלם הראשי בסרטיי, חשבתי שלא אצליח עוד ליצור סרטים. היה זה חברו של בעלי ורנר פנזל ששכנע אותי לנסות שוב. הוא הציע לי לצאת מדי יום עם מצלמת וידיאו ופשוט "להתבונן", התוצאה היא שצילמתי סרט דוקומנטרי.

"פריחת הדובדבן"  מושפע מסרטו של אוזו "סיפורי טוקיו". שהוא בעצם רימייק לסרט אמריקאי. מהסיפור של אוזו יצא הסיפור שלי, על גבר גרמני המגיע ליפן - אל עולמו של אוזו ושם הוא פוגש רקדנית 'בוטו' צעירה והם מתחברים למרות שאינם מדברים באותה שפה.
קשה להסביר מחול 'בוטו' במילים. גיליתי את ה'בוטו' ערב אחד בתכנית טלוויזיה בגרמניה, בסרט על רקדן ה'בוטו' המפורסם קאוזו אונו. 'בוטו' עוסק באור וצל, חיים ומוות, השמחה הופכת לכאב לפני שהופכת לשמחה שוב. זה היה משהו שמעולם לא ראיתי. הריקוד של אונו הביא אותי למודעות  לנוכחותו של המוות בחיים של כל אחד מאיתנו. חיפשתי מישהו שמלמד 'בוטו' והגעתי אל הרקדן הידוע טדאשי אנדו, החי ומלמד ב'גוטניגן'. נרשמתי לקורס שהוא מעביר והמשימה הראשונה שהוא הטיל עלי הייתה לנקות את הבמה באותה דרך שהתבקשתי לעשות את זה במנזר בו למדתי בנוטו. הסרט מתחיל בשיעור של אנדו המבקש מאיתנו לראות את הקשר אל אבותינו בכל התנועות שלנו.

מעולם לא הייתי ביפן בעת פריחת הדובדבן וכך במרץ 2006 יצאתי ליפן כדי לראות את הפריחה ואת הר הפוג'י, אותו מכנים היפנים "מר פוג'י" . כשלבסוף ראיתי אותו נעתקו המילים מפי. הוא נראה כמו מצילום שעשו עליו פוטו-שופ, הפסגה הייתה יותר לבנה מלבן. השמיים היו יותר כחולים מכחול. למרגלותיו מצאתי את המלון הקטן הדומה למלון בו ביקרתי עם ביתי וגם קרמטוריום הצופה אל הר פוג'י. סימנתי לי את המקומות הללו, מבלי לדעת איך אני אחבר אותם לסיפור שלי. היה ברור שפריחת דובדבן תהיה בו.

על מחול ה'בוטו' - אלמר וופר
הסרט צולם ברחובות ההומים של טוקיו, שם אנשים הסתכלו עלייך, אחרי הכול הסתובבת לבוש בחצאית עם מחרוזת כחולה על צווארך וברגע מסוים רקדת 'בוטו' מתחת לעץ דובדבן...
דוריס דוריי אמרה לי לא לדאוג, היא אמרה שהאנשים בטוקיו משוחררים יותר מאשר בניו יורק. חוץ מזה ליפנים קוד התנהגות משלהם. הם לא רוצים לבייש אף אחד, אז איש לא הסתכל עלי כשהסתובבתי בבגדי האישה, גם כשרקדתי. טדשי אנדו המדריך שלנו ל'בוטו' היה נפלא, 'בוטו' זה לא מחול במובן הרגיל כמו בלט או סגנון אחר. 'בוטו' הוא מחול עם צללים. אין משהו ב'בוטו' שאומר ש"שמחה" יש להביע בדרך מסוימת אחת. לכל אחד יש את ה'בוטו' שלו. זה הרבה יותר ממחול ותנועה.

"הנאמי" – עונת פריחת הודבדבן
פריחת הדובדבן מציינת את תחילתו של האביב ואחד האירועים הבולטים בלוח השנה היפני. הפריחה היא סמל לפריחת החיים, וסמל לעוצמה, נעורים ויופי. פריחת הדובדבן היא אחד הסמלים הבולטים בתרבות היפנית.  ככל שהעץ זקן יותר כך פורחים עליו יותר פרחים. "הנאמי" פירושו "להתבונן על פרחים פורחים". ומתייחס לפריחת הדובדבן היפני. נהוג לחגוג את הנאמי בערים של יפן מיד כשהעצים במלוא פריחתם. במשך 10 ימים כשהפרחים פורחים, חברים ומשפחות מתכנסים מתחת לעצים לפיקניקים, לחגוג בים של ורוד ולבן.

דוריס דוריי - בימוי
הבמאית והאישה היחידה בגרמניה שביימה סרטים מצליחים בקריירה הנמשכת כבר למעלה מ-20 שנים. סרטיה לא רק זכו להצלחה בקופות, אלא גם לביקורת נלהבות ולפרסים רבים.
דוריס יצרה מספר גדול של סרטים דוקומנטריים ומביימת הפקות אופרה בבתי האופרה של ברלין, מינכן ופסטיבל זלצבורג.
היא נולדה בהנובר בשנת 1955 ולמדה לטינית ויוונית עתיקה. לאחר סיום לימודיה עברה לארצות הברית ולמדה דרמה, פילוסופיה ופסיכולוגיה במשך שנתיים. לאחר שחזרה לגרמניה החלה ללמוד קולנוע בבית הספר הגבוה לקולנוע וטלוויזיה במינכן. סרט הגמר שלה "הואלס האחרון" זכה להצלחה והשתתף במספר פסטיבלים. בנוסף כתבה ביקורות קולנוע ויצרה מספר סרטים דוקומנטאריים וסרטי ילדים.
סרטה הארוך הראשון "ישר דרך הלב", הוצג בפסטיבל ונציה וטוקיו. שנה אחר כך יצרה את הסרט "גברים גברים" שבסס את מעמדה. הסרט זכה להצלחה אדירה בשנת 1986.
דוריס מלמדת בימוי וכתיבת תסריטים בביתי ספר במינכן וכותבת סיפורים קצרים ונובלות.
סרטה "ערום", שיצרה בשנת 2000 מבוסס על נובלה שכתבה ופורסמה שנה אחר כך.
בשנת 2002 זכתה בפרס הספרות הגרמני. כמו כן, פרסמה 7 ספרי ילדים והשבועון הגרמני 'די צייט' כינה אותה "אחת ממספרי הסיפורים הטובים ביותר בספרות הגרמנית בת זמננו". 

השחקנים
אלמר וופר
יליד אוגסבורג 1944. בשנת 1957 הופיע לראשונה לפני מצלמה. שנה אחר כך בגיל 14 הופיע לראשונה בתיאטרון. הוא הופיע גם בתסכיתי רדיו. לאחר סיום לימודיו בתיכון החל ללמוד תיאטרון וספרות גרמנית. בשנת 1990 זכה יחד עם שותפתו אושי גלאס בפרס 'במבי הכסף', הם נבחרו לזוג הטלוויזיוני האהוב ביותר בגרמניה. מאז שנות ה-70 הוא אחד השחקנים הבולטים בגרמניה.
הפעם הראשונה שעבד עם דוריס דיריי היה בסרט "הדייג ואשתו".

הנלורה אלסנר
תפקידים רבים נכתבו לשחקנית זו, לה יכולת מיוחדת להשתנות מתפקיד לתפקיד. בארץ זכורה מהופעתה בסרטו של דני לוי "הכל אודות צוקר". היא פעילה חברתית, פעילה במכון פריץ באאור העוסק בלימוד וחקר ההיסטוריה של השואה. חברה בקרן האיידס הגרמנית ובקרן הפועלת לטיפול בילדים בעלי מוגבלות. זכתה בכל פרס אפשרי בקולנוע ובטלוויזיה הגרמניים ובפסטיבלים בינלאומיים ביניהם מונטה קרלו, שיקאגו ואיסטנבול, בהם זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר.

תסריט ובימוי: דוריס דוריי Doris Dorrie, הפקה: מולי וון פירסטנברג, הרלד קוגלר. צילום: הנו לנץ, תלבושות: סבינה גרוניג , עריכה: אינז ריינר, פרנק מולר, מוסיקה: קלאוס בנצר

גרמניה 2008,  127 דקות, גרמנית/אנגלית/יפנית  - תרגום לעברית. הסרט מופץ על ידי סרטי אורלנדו בע"מ , בפברואר בבתי הקולנוע (18 או 25 לפברואר)

כתבו לנו מה דעתכם על הסרט?