forums

זיכרון של אהבה

עובדיה ברוך, ניצול שואה מיהדות סלוניקי: חי כדי לספר ולשחזר את סיפור אהבתו, שנולדה במחנה אשוויץ ומתה בישראל.
 
זיכרון של אהבה
אורי אלוני

יותר משישים וחמש שנים חלפו מאז עבר עובדיה ברוך (82) את מוראות ורעות השואה: גרוש מסלוניקי עיר מולדתו, כליאה ועינויים במחנות ריכוז מאשוויץ שבפולין ועד מטהאוזן שבאוסטריה, ההכרות עם מי שתהיה אשתו ולבסוף השחרור על ידי כוחות בנות הברית. הזיכרונות טבועים במוחו הצלול, והוא משחזר אותם שוב ושוב, לפרטי פרטים, כאילו הכול קרה אתמול.

הוא עושה זאת בהרצאות בפני סוגים שונים של קהל – מתושבי ערים וקיבוצים, ועד תלמידי תיכון וחיילים בבסיסי צה"ל. פעם, כשכוחו היה עדיין ברגליו, הוא נהג להדריך קבוצות לסיורים במחנות ההשמדה בפולין. היום זה קשה לו. הוא נתמך במקל, ומתנהל באיטיות. אבל הראש עובד במהירות עצומה. הוא חדל לנסוע לחו"ל כי ההדרכה מחייבת הליכה למרחקים גדולים, וגם הקור של החורף האירופאי, לא תורם לקלות התנועה.

"הרופא אמר לי: אתה אמנם לא יכול ללכת, אבל אל תפסיק לתת הרצאות וכמה שיותר. מה שהראש יעבוד יותר, תישאר צלול ליותר שנים", מספר ברוך. "אז אני נותן הרצאות ותודה לאל יש מספיק. הלוואי שהיו לי שערות בראש כמו מספר ההצעות להרצאות שאני מקבל בתיווך ארגון יד ושם. המזמינים שולחים לי מונית שלוקחת ומחזירה אותי..."

הוא מאד מתרגש מההקשבה והעניין שמגלים צעירים וחיילים בסיפורים שלו. והתחושה היא הדדית. תלמיד שכותב בלוג באינטרנט, תאר בצורה פשוטה את חווית ההאזנה להרצאה של ברוך: "...נסענו לגבעת ברנר כדי לשמוע עדות של ניצול שואה. זה היה כל כך מעניין ומרגש. אני רעדתי מהתרגשות כל ההרצאה. הוא סיפר על כל מה שעבר, על כל התלאות וכמה קשה זה היה. אני בחיים לא ראיתי את זה בצורה כזאת מרגשת. הסיפור שלו פשוט היה חוויה. אולי רשמתי את הכול בצורה יבשה ולא מעניינת, אבל זו הייתה פשוט פריקה שארצה להיזכר בה גם בעוד כמה חודשים...".

תכנית הטעייה מחוכמת
הזיכרונות של ברוך מתחילים באפריל 1941, עם כניסת הגרמנים לסלוניקי. עיר הנמל היוונית אכלסה אז יותר יהודים מאשר בני דתות אחרות, והם שהחזיקו בכלכלתה. עד כדי כך היא התנהגה כ"עיר יהודית", שזכתה לכינוי 'ירושלים ד'בלקן' והנמל בה היה סגור מיום שישי אחר הצהריים ועד ליום שני בבוקר. לא היה זה כמחווה ליהודים, אלא פשוט משום שרוב העובדים והמנהלים בנמל – היו יהודים שומרי שבת וכך זכו גם הנוצרים לסופשבוע ארוך.

הגרמנים שפלשו לסלוניקי, הורו מיד לסגור את כל העיתונים היהודיים. שלושה חודשים לאחר מכן הורו לכל היהודים בגילאי 19-45 להתייצב בכיכר החירות בעיר. 9000 יהודים הגיעו לכיכר, ובשמש הלוהטת הוכרחו לרקוד ולבצע תרגילי התעמלות לקול צחוקם של הגרמנים והקהל היווני. תוך כדי הריקודים ספגו מכות אכזריות, ורבים נזקקו לטיפול. לאחר אירוע זה הופיעו גזירות נוספות כמו עבודות כפייה.

בפברואר 1943 פורסמו חוקי הגזע בסלוניקי לפיהם על כל היהודים לענוד טלאי – כוכב צהוב ולסמן את דירותיהם וחנויותיהם. כמו כן נאסר עליהם להופיע ברחובות, בכיכרות הציבוריות, או באירועים פומביים לאחר שעות החשיכה, לנסוע בחשמלית, להיות חברים באיגודים מקצועיים ועוד. אחר כך ריכזו הגרמנים את היהודים בשלושה גטאות צפופים ולבסוף בגטו אחד, בשכונת הברון הירש, שהיה צמוד לתחנת הרכבת.
 
הגרמנים ניהלו תוכנית הטעייה מחוכמת. רכוש היהודים הוחרם, ובמקומו הם קיבלו המחאות בכסף פולני
ונאמר להם ונאמר להם שהם הולכים להתיישב ליד קרקוב שבפולין. ברוך, אז בן 20, ובני משפחתו הועלו יחד עם 2800 יהודים נוספים והוסעו למחנה ההשמדה אשוויץ. דחוסים ברכבת משא לבהמות - מאה איש בקרון, בעמידה, ללא מזון, מים ושירותים – הם הגיעו לאחר חצות, בתום שבעה ימי מסע - לאשוויץ. דלתות הקרונות נפתחו, פרוז'קטורים האירו בעוצמה, חיילי אס-אס ושוטים בידיהם צרחו, הצליפו באנשים והשליכו אותם לרציף. בהמולה איבד עובדיה את בני משפחתו ולא שב עוד לראותם.

עינוי ב"מיטת מתיחה"
ברוך היה בין ארבע מאות הבחורים שעברו את הסלקציה של ד"ר יוזף מנגלה, שמיין את הבאים בהפניית אצבע: בריאים לעבודות כפיה, חולים וכחושים למשרפות. אלה ששרדו ונועדו לעבודות כפיה, הוכנסו למקלחות. ידיהם קועקעו במספרים, והם הולבשו במדים המפוספסים. 

מהקבוצה היוונית שבה היה ברוך, שרדו – בגלל עבודת הפרך וההתעללויות - רק חמישה אנשים, ושלטונות המחנה החליטו להשמיד גם אותם. אך אסיר יהודי-יווני צעיר ודובר גרמנית, יעקב מאסטרו – החי כיום בארץ – שהיה עוזרו של מנגלה, הצליח להצילם באמתלה שמדובר בבעלי מקצוע שיכולים להועיל למאמץ המלחמה הגרמני.

לברוך לא היה כל מקצוע, אולם מאסטרו רשם אותו בטפסים כ"מסגר מכני". הוא נלקח למפעל לייצור פצצות והאחראי על הפועלים שאל אותו אם הוא מכיר את המחרטות במקום ויודע לעבוד עליהן. ברוך השיב בשלילה וכך התגלתה התרמית. בתגובה הוא נידון ל-60 מלקות על עכוז חשוף, ולאחר מכן לשעות של עינוי ב"מיטת מתיחה", כאשר ידיו ורגליו קשורות לטבעות ברזל, שמשכו לכיוונים מנוגדים. לאחר שהורד מהמיטה, נזרק לשביל העפר של המחנה.

"הו מאדרה (הו אמא בלדינו)", זעק ברוך מכאבים ולא הצליח לקום. הזעקה הזאת שינתה את מסלול חייו, שכן באותו רגע עברה במקום האסירה עליזה צרפתי, אף היא יהודייה מסלוניקי, שעברה "טיפולים רפואיים" על ידי צוות ד"ר מנגלה, בצריף הנשים מס' 10 שבמחנה. באמתלה כלשהי הצליחה להיכנס למפעל התחמושת שאליו הוחזר ברוך בתפקיד של פועל ניקיון – ובין השניים נקשרו קשרי אהבה. "היא הייתה יפה כמו בובה", סיפר ברוך בשעתו לענת שנקמן באתר YNET, עם צאתו לאור של הספר "הו מאדרה" שבו שיחזר יגאל שחר את סיפור חייהם של עליזה וברוך.
"שלוש פעמים הספקנו להיפגש, שבועיים הטמנו פתקים זה לזה בקיר המפעל. בפתק האחרון כתבתי לה: "אם אלוהים ירצה ונצא מכאן בחיים - נתחתן". אחר-כך יצאו, כל אחד בנפרד, לצעדת המוות, צעדה שברוך לא האמין שהיא תעמוד בה. 

כעבור זמן מה הועבר ברוך למחנה הריכוז מטהאוזן שבאוסטריה, ששוחרר לבסוף על ידי צבא בנות הברית. על היציאה מגדרות מחנה הריכוז לאחר שלוש וחצי שנים של עינויים, מספר ברוך, בין השאר:
"הבנתי שהפליטים האירופאים עוברים לצד האמריקאי. אמרו לנו שהאמריקאים נמצאים כ- 10 ק"מ רחוק יותר, אז הלכנו עד שראינו חיילים אמריקאים ממוצא שחור, על טנקים ונגמ"שים. הם ריכזו את כל הפליטים בבית הספר התיכון המקומי. חליתי במלריה קשה, ושכבתי לנוח ולהחלים בעליית גג. חיילים אמריקאים יהודים הגיעו, חיממו מים ועזרו לנו להתקלח ולהתנקות. חיטאו אותי ונתנו לי בגדים נקיים וחדשים. כעבור יומיים התאוששתי. אלה היו ימים של התעלות הנפש..."

חופה במחנה פליטים
הדרך מאוסטריה הייתה חזרה לסלוניקי, שם פגש ברוך שוב את עליזה, ששבה אף היא למחנה הפליטים החוזרים. במחנה הם העמידו חופה, ונישאו זה לזו. "ידעתי שעליזה עברה ניסויים רפואיים בביתן של מנגלה, והיא אמרה לי שלא תוכל ללדת", חזר ושיחזר ברוך השבוע. "אבל אני לא וויתרתי. רציתי להתחתן אתה בכל מחיר ולכן גם הסכמתי לסעיף שהכניסה בהסכם הנשואים שלנו, שלפיו לא אוכל לגרשה לעולם בטענה שהיא עקרה..."

לארץ ישראל הגיעו ברוך ועליזה שנתיים לפני קום המדינה, בספינת דייג. לאחר שבוע בים כשעמדה הסירה להיכנס לנמל חיפה, היא נתפסה על-ידי הבריטים, וכל נוסעיה הועברו על ידי הבריטים למחנה המעצר בעתלית. לאחר שלושה שבועות שוחררו והחלו לחפש בית למגורים. בסופו של דבר הציע להם בעל משק במגדיאל דיור חינם: ברפת שבחצר. הוא נתן לברוך קלשון ואמר: נקה את הקש והזבל מהמבנה ותוכל לגור בו. זמן קצר לאחר שהסתדרו בביתם החדש, אמרה עליזה לברוך יום אחד: "ראית שבעלת הבית בהריון? אז גם אני מרגישה משהו בבטן...".

סיפר ברוך: "רצתי מיד לראש המועצה, סיפרתי לו את העניין וביקשתי שיסדר לי רכב שייקח את עליזה לבית החולים. לא האמנתי שהיא בהריון. היא הרי עברה ניתוחי עיקור על ידי ד"ר מנגלה. אבל כשהגענו לבלינסון קבעו הרופאים שהיא בהריון. תשעה חודשים היא שכבה כשרגליה מוגבהות, כדי שהתינוק יתפתח בחלק העליון של הרחם, ולא התחתון שהיה פגוע מהניתוחים. אחרי תשעה חודשים נולד בננו הבכור, יעקב..."

אולם הניתוחים שעברה במחנה הריכוז, נתנו את אותותיהם בכל זאת. ארבע פעמים נוספות היא ילדה תינוקות שמתו זמן קצר לאחר הלידה. רק לאחר 14 שנה הצליחה ללדת בת נוספת, לילי, ששרדה. את חתונת הזהב עם עליזה תכנן עובדיה לערוך באולם גדול בנוכחות משתתפים רבים - כפיצוי על חתונת הפליטים העלובה בסלוניקי. אולם הוא לא הספיק. שנה קודם לכן נפטרה עליזה בביתם מהתקפת אסטמה. 

"כשהיא מתה, נפלה עלי פצצה אטומית. איבדתי את העיניים שלי. אני חי כי צריך לחיות, אבל שמחת החיים שלי מתה יחד איתה". בשנים האחרונות מתגורר עובדיה ברוך בהוד השרון, ועוסק בדרכים שונים בהנצחת השואה. לא מזמן הפיק, תחת שרביטו של הבמאי צביקה נבו, את הסרט "יהי זכרך אהבה" – על סיפור אהבתו לעליזה צרפתי. הסרט נעשה במסגרת הפרויקט "עדים וחינוך", עבודה משותפת של בית הספר המרכזי להוראת השואה ביד ושם והמרכז למולטימדיה באוניברסיטה העברית. בפרויקט זה הופקו עוד סרטי עדות שמספרים את סיפור הניצולים: חייהם לפני השואה, במהלכה ולאחריה. הסרטים מצולמים במקומות ההתרחשות עצמם והם מנסים להעביר סיפור חיים מלא ועשיר ככל הניתן.
 
* לצפייה בקטעים מתוך הסרט של עובדיה באתר יד ושם



 
כותרת:
שם:
תוכן התגובה:
 
1.  אמא שלי היתה
אמא שלי לאה ואבא שלי מרדכי תבוך שגרו בפלורנטין היו הסדקים של הבן הראשון שלהם השמח לספר עוד דברים הטלפון שלי 0503356622
יונה תבוך  (25.10.15)
אולי יעניין אתכם גם :
התעללות בקשישים
במאמר זה, נדבר על אחת התופעות הקשות והמטרידות ביותר אליהן אנחנו עדים בחברה הישראלית בשנים האחרונות – תופעת ההתעללות בקשישים. נסקור מקרים בולטים ונבין כיצד נתגונן מפני המצב הזה בצורה היעילה ביותר – בפני עצמנו או עבור הקרובים שלנו.
לקריאה
כך נהייתי עורך דין תעבורה מצליח
לאור המצב בכבישים בשנים האחרונות בישראל ועלייה ניכרת בתאונות דרכים, הדרישה לעורכי דין המתמחים בדיני תעבורה הולך וגובר. המסלול במסגרתו מוכשרים להיות עורך דין תעבורה הינו קשה וסיזיפי, אך בסופו מובטח מקצוע מספק, ערכי בעל חשיבות חברתית וכמובן, שכר הולם.
לקריאה
כך התמכרתי לאלכוהול ונגמלתי בגיל 70
התמכרות לאלכוהול אף פעם לא הייתה נושא שהטריד אותי. רק כאשר הגעתי לגיל הזהב הבנתי שמדובר על בעיה רצינית, שפוגעת לא רק בבריאותי אלא גם בסביבה הקרובה ובאנשים החשובים לי ביותר.
לקריאה
יש לכם סיפור חיים בקלטת וידאו אבל המכשיר כבר נהרס? המרת קלטות וידיאו זה הפתרון
קלטות הוידאו הישנות מכילות את הזיכרונות היפים ביותר שלכם
לקריאה
תהליך כתיבת אוטוביוגרפיה בגיל השלישי
רבים מאתנו מרגישים, בצדק, שסיפור החיים שלנו הוא סיפור אותו ראוי לספר – וראוי להעלות על הכתב. אנחנו מדברים על כתיבה של אוטוביוגרפיה, וחשוב לדעת איך להתחיל ואיך לבצע תהליך ארוך ומקיף שכזה – כבני ובנות הגיל השלישי, עם חיים ארוכים ומעניינים.
לקריאה
גירושין בגיל השלישי
תהליך גירושין הינו תהליך ארוך וקשה מאוד עבור בני הזוג, במיוחד כאשר מדובר בגירושין בגיל השלישי לאחר שנים רבות וארוכות של זוגיות. תהליך הגירושין מצריך עזרה מאנשי מקצוע רבים כגון: עורכי דין, חוקרים פרטיים, פסיכולוגים, מגשרים, ועוד.
לקריאה
סיבות לבגידה בגיל השלישי
בגידה במסגרת הנישואין היא לצערנו תופעה נפוצה, חוצת גילאים ומגזרים. במאמר הבא נסקור את הסיבות הנפוצות לבגידות בגיל השלישי.
לקריאה
"חייתי שתי מלחמות עולם"
סיפורה של צילה קוריס שנולדה במלחה"ע ה-1, ובשנייה שירתה בחיל הרפואה הבריטי
לקריאה
בני מאה בבית אבות בגבעת המורה
אצלנו בחצר, בצל ענפי הזית מגיעים לגיל המופלג מאה, עם טיפול מסור ומקצועי. שפרה דיירת בת 101 אמרה שכל כך נקי כאן, והיא חיה בגן עדן, וכשנקי בעין נקי גם בפנים.
לקריאה
תמונה משפחתית
תחרות "תמונה משפחתית" כחלק מאירועי חודש הקשיש. עמותת מטב בשיתוף עם אתר walla.
לקריאה
 
1 2 3
אתר בגילנו מספק מידע בנושא פתרונות דיור, דיור מוגן, בתי אבות, ייעוץ והכוונה לבחירת בית אבות, ייעוץ פיננסי לגיל הזהב, תרבות ופנאי, לימודים לגמלאים, הכרויות למבוגרים ועוד.