
האמנית מאיה ישראל חוקרת בעבודותיה את הייצוגים של המציאות והגוף האנושי. בציורים מתקיים ניסיון לתאר את אותן התופעות, הבלתי ניתנות לצפייה, הקשורות בגוף החי והחומקות מכל מראה מייצג כמו האיקונה או הפנים. אולם, גם בעבודות אלו לא ניתן להתכחש לקיומן האנושי.
סדרת עבודות זו מסמנת עיצומו של תהליך. בעוד שעבודותיה הקודמות מתחקות אחר המרחק הנדרש מהדימוי האנושי החורג מעבר לגבולותיו, נראה כי בתהליך הפירוק שלפנינו, כבר אין צורך בדיוקן כשלעצמו. ההעדר, אותו ריק מטושטש ומהפנט הניבט ממרבית הציורים, ניצב כ"עקבה" לאותו דימוי קונקרטי שהיה ונעלם. דווקא השארית הזו עומדת במרכז הטיפול, כאשר היעדר הדמות במרחב המצויר בונה את 'הנוף/סביבה' מתוך הפירוק. במובן זה, עבודותיה של מאיה ישראל מושפעות מהגות פילוסופית, במיוחד זו של עמנואל לוינאס.
המעבר מציור ריאליסטי לאקספרסיבי על גבול המופשט, מתאפיין בצבעים עזים ובמשיכות מכחול גסות. הצבעוניות הרוויה מתרחקת מפלטת הצבעים המימטית תוך ניסיון לאצור בתוכה שיכרון חושים ויזואלי, שסוחף את הצופה פנימה. המפלט מהריאליזם יוצר את המימד הפלסטי והמדומה בו הצבעוניות משמשת כרובד נוסף.
כשמה הלועזי של התערוכה- 'Remains to be seen - אנו נותרים עם צפייה ותהייה לקראת הבאות, אחוזי סקרנות לגבי החומר שהתפרק, לגבי השארית. לא זו בלבד שהיא מכילה את השלם בתוכה, היא אף בונה את חדש מתוך הפירוק.