מגזין בגילנו

תכנון השכונה לאוכלוסיה מבוגרת

בתכנון שכונות עירוניות, יש להבטיח לקשישים סביבות הולמות ומרחבים ציבוריים מספקים, שמעודדים השתתפות חברתית, אינטראקציה בינאישית, התאווררות ורגיעה, יצירה ומשחק, פעילות גופנית ותהליכי למידה

בעת תכנון שכונות עירוניות, יש להבטיח לקשישים סביבות הולמות ומרחבים ציבוריים מספקים, שמעודדים השתתפות חברתית, אינטראקציה בינאישית, התאווררות ורגיעה, יצירה ומשחק, פעילות גופנית ותהליכי למידה. כך אומר טל ברמן, מהנדס ערים ישראלי.

לדברי ברמן, השכונה העירונית היא ישות פיזית וגם "מרחב חברתי" עם אינטראקציה אנושית, מוסכמות ורשתות חברתיות שונות בין קבוצות ואינדיבידואלים, הבנה תרבותית והכללה של האחר והשונה, כולל הזקן והמוגבל. "למתכנן הערים תפקיד רב-תחומי בעיצובה הפיזי והחברתי של השכונה, המתאפיינת במאה ה-21 בשונות רבה ומורכבות רבה", מסביר ברמן. "השכונה העירונית היא מרחב מחייתם ופעילותם של קבוצות ופרטים בעלי מאוויים, רצונות וצרכים מגוונים. מלאכת תכנון השכונה מתבססת על התווית הפסיפס החברתי של השכונה, הגדרה של קבוצות אוכלוסייה בעלות משתנים זהים, זיהוי צרכיהם המרחביים הייחודיים".

לדעת ברמן אורחות חיי הקהילות השונות צריכים להיחשף ולהוות את בסיס הידע עבור המתכנן השכונתי. יש אף שוני בתוך הקבוצות עצמן. למשל, מבוגרים מעל גיל 80 מעדיפים בדרך-כלל את המרחב הציבורי הקרוב ביותר למקום מגוריהם, והם משתמשים בספסלים לאורך זמן רב יותר למטרת מנוחה והתרעננות. מבוגרים-צעירים מעדיפים דווקא הליכה, צעידה והתרחקות ממרחב הבית הפרטי.

"הקבוצות והקהילות נבדלות זו מזו בפעילותיהן ובמסלוליהן היומיומיים, ובאופן בו הן משתמשות באתרי השכונה ובארכיטקטורה של מרחביה הציבוריים", מפרט ברמן. "לדוגמה: קשישים משתמשים בספסל הגינה כמקום מנוחה, בעוד שצעירים משתמשים בו כרמפה לסקייטבורד ולגלגיליות. אך זקנים וצעירים גם יחד יכולים להשתמש בגינה ציבורית להידוק הקשרים הבין-דוריים".

ברמן אומר שיש לקבוע סטנדרטים והליכי תכנון כדי להבטיח לקשישים סביבות שכונתיות הולמות ומרחבים ציבוריים מספקים, שמעודדים השתתפות חברתית, אינטראקציה בינאישית, התאווררות ורגיעה, יצירה ומשחק, פעילות גופנית ותהליכי למידה.

חזרה לראש העמוד